פופוליזם במסווה של רפורמה

 

בנסיבות אלה, אפשר היה לחשוב כי משרד המשפטים וועדת החוקה יהיו שמחים להיעזר בגוף בעל הניסיון הרב ביותר בתחום: לשכת עורכי הדין, אך ההפך הוא הנכון. לא רק שלא היתה כל פניה ללשכה, אלא שניסיונות הלשכה ליטול חלק בעיצוב הרפורמה ולתרום מניסיונה נדחו כלאחר יד. ברור, כי חוק ההוצאה לפועל, שמטרתו ביצוע יעיל של ההחלטות השיפוטיות זקוק לניעור, אך הרפורמה תכשיל מטרה זו, תרע את המצב הקיים ותפגע באיכות החיים ובשלטון החוק.

 

הרפורמה מציעה ביטול "מאסרי חייבים" בגין חובות אזרחיים (עד 500 אלף ש"ח). ההצעה פוזלת לרצון ציבור החייבים ואין פוליטיקאי שלא היה מעוניין שלא תיזקף לזכותו. אולם זהו שיקול זר. נימוקי היוזמים מוסריים וערכיים כביכול. נשמעת הטענה, כי ישראל הינה הדמוקרטיה היחידה שבה עדיין קיים מאסר חייבים. טענה זו שגויה. בארצות המערב ניתן להגיע למאסר משתמטים שסירבו לשלם את שנפסק להם על פי יכלתם, ובישראל המצב דומה. לאחר שבית המשפט העליון דן בסוגיה, קיים כיום איזון ראוי בין חייב עני המעונין לשלם לפי יכולתו ובין משתמט בעל יכולת המובא לבירור לפני שופט. החוק מעניק מספיק כלים לחייב הגון המעוניין לשלם על פי יכולתו הריאלית לעשות זאת ללא כל חשש.

העוסקים בתחום יודעים כי ההליך הינו בעיקר הרתעתי ומספר החייבים שנאסרו (לכמה שעות) והובאו לפני שופט בטל בשישים. הסיבה שההתראה לפני מאסר מניבה סטטיסטית את מירב הגבייה, הינה בעיקר משום שהחייבים מעונינים לחסוך מעצמם את המטרד, ובוחרים לשלם. אם יבוטל הליך המאסר, במתכונתו המרוככת והמאוזנת הקיימת היום כנגד משתמטים בלבד, יבוא הקץ על הכלי היחיד שעוד נותר לבעל החוב בניסיונותיו המתסכלים למימוש זכויותיו.

 

נציגי הלשכה אף דנו עם נציגי הארגונים החברתיים בנושא והגיעו עימם לכלל הסכמות פרקטיות, אך יו"ר ועדת החוקה מסרב להתייחס להסכמות ועומד על ביטול הליכי המאסר ללא כל אבחנה בין החייבים.

 

על מנת שהרפורמה תיראה יותר מאוזנת כלולה בה גם "סוכרייה" לזוכים אשר איבדו את כלי הגבייה החשוב הנ"ל: פתיחתם של מאגרי מידע לגילוי רכוש החייב. אין זו אלא אחיזת עיניים. דרכם של משתמטים להעלים את רכושם, ופתיחת מאגרי מידע לא תוסיף מאומה לסיכויי הגבייה.

 

הצעה מוזרה אחרת הינה הליכי הוצל"פ אלטרנטיביים ללא מעורבות עורכי דין, דוגמת המרכז לגביית קנסות. אולם קיים הבדל בסיסי בין קנס ובין חוב אזרחי: האם פקידי ההוצל"פ יתחשבו במקרים סוציאליים מיוחדים? האם ינהלו הסדרי פשרה בשם הזוכים? האם יפגשו עם כל חייב וחייב על מנת להגיע עימו להסדר ספציפי? האם יפעילו חוקרים לגילוי נכסים שהועלמו? שאלות אלו צריכות להדאיג לא רק את הזוכים, אלא גם את החייבים. עורכי הדין, לעומת זאת, מיומנים במציאת פתרונות המבוססים על העובדות של כל מקרה לגופו, ולא לשווא הפקיד בידיהם המחוקק את הטיפול בנושאים אלה.